גלי סמבירא, מתן רוטמן ועמיחי דנינו

למה לקרוא?

הרשומה מצביעה כיצד החלוקה לארבעה שבטים בישראל (חילוני,דתי, חרדי וערבי) מעצבת את מנגנוני חלוקת המשאבים הציבוריים בישראל. קיומם של מנגנונים סמויים אלו מקשה באופן מהותי על קבלת החלטות מזווית לאומית בזמן משבר הקורונה. מנגנון חלוקת המשאבים מתמרץ ומחזק את המשך תופעת המגזור בחברה הישראלית ומחייב התייחסות מצד כל מי שעוסק בשאלת עתידה של החברה הישראלית.

רקע

ישראל היא מדינה בעלת חוסן אזרחי גבוה במצבי מצוקה ומשבר הבא לידי ביטוי בהתמודדות עם מצבי טרור ומלחמה. בשלושת העשורים האחרונים התמודדה ישראל פעם אחר פעם עם אירועי טרור בהיקפים משתנים, ובכולן גילה הציבור הישראלי עמידות יוצאת דופן. השגרה הישראלית, אשר באה לידי ביטוי במעטפת האזרחית אשר ניתנה לאזרחים וללוחמים כאחד, הצליחה להכיל בצורה אפקטיבית לחימה בגזרות שונות ומעשי טרור המתבצעים בטבורה של עיר.

מאז פברואר נמצאת ישראל בעיצומו של משבר הקורונה, משבר כלכלי-חברתי מהחמורים אשר ידעה ישראל. משברים מסוג זה אינם שכיחים במחוזותינו ומאז 1985 לא חוותה ישראל משבר כלכלי רחב היקף המשפיע באופן גורף על כל שכבות האוכלוסיה. ההתמודדות הישראלית עם המשבר מתאפיינת בחוסן אזרחי נמוך המוביל לאימוץ פתרונות כלליים ולא דיפרנציאליים המקשים על ריכוז משאבים ומאמצים במקומות ובאתגרים הייחודיים אותם מציבה המגיפה בפני החברה הישראלית (להרחבה ראו כאן). במסגרת רשומה זו, נתאר כיצד המנגנון הסמוי של השבטיות/מגזריות ישראלית מהווה אתגר מהותי לתהליכי קבלת החלטות לאומיים המנסים להתמודד עם המשבר. מנגנון זה מטיל חסמים משמעותיים בפני מקבלי החלטות המעוניינים להתמקד בטיפול בטיפול במשבר מזווית ראיה לאומית ולא מגזרית.

נאום השבטים של ריבלין כמאפיין מרכזי של המדיניות הממשלתית

בשנת 2015 נשא נשיא המדינה רובי ריבלין את "נאום ארבעת השבטים" המפורסם, אשר הצביע על קיומם של ארבעה שבטים מרכזיים בחברה הישראלית: החרדים, הערבים, החילונים והדתיים הלאומיים. ריבלין טען כי המאזן הדמוגרפי בין השבטים משתנה ובעוד עשרות שנים ישראל תעבור החברה הישראלית מחברה עם קבוצת רוב-חילונית ומיעוט דתי וערבי לחברה בעלת ארבעה שבטים השווים בגודלן¹. אליבא דריבלין, המאזן הדמוגרפי המשתנה מחייב בניית אמנה חברתית חדשה בין כל שבטי החברה הישראלית. נאום זה גרר אחריו ביקורות סוערות מהשמאל הפרוגרסיבי והמימין השמרני², בצד הרחבת פעילות ממשלתית ("תקווה ישראלית") ואזרחית-אקטיביסטית (כגון: "שחרית", "לחיות יחד" וארגון "פנימה") לגישור בין השבטים השונים וליצירת חזון של טוב משותף ביניהם.

על אף הביקורות, בכל האמור במנגנוני התקצוב והייצוג הפוליטיים בישראל, נאום ארבעת השבטים יותר מאשר ביטא משאלת לב, חשף אמת עמוקה המלווה את ישראל מאז ראשיתה, לפיה חלק ניכר ממנגנוני חלוקת המשאבים הממשלתיים מתבצעים דה-פקטו לפי אותם ארבעה שבטים ופועלים לשמרם ולחזקם.

ארבעת השבטים כמאפיין ממשלי מרכזי בישראל

על פי התיאוריה הדמוקרטית הקלאסית, מעמדו של פרט כלפי המדינה מתמצה במושג האזרחות לפיו כל אזרח שווה בפני החוק ולכל אזרח אותם הזכויות והחובות כלפי מדינת אזרחותו. במבט מעמיק, ישראל אינה מדינה בה מעמדו של האזרח אל מול המדינה עיוור להבדלי גזע, דת ומין. בישראל, ארבעה חוזים חברתיים מרכזיים, אותם מקיימת המדינה אל מול כל אחד מארבעת השבטים, וחלק ניכר משורת החובות והזכויות של כל אזרח נובעת מהשתייכותו למגזר כלשהוא. חוזים אלו מובילים לכך שכל אחד מהשבטים מקיימים מערכת יחסים שונה עם המדינה ומוסדותיה. חוזים אלו נוגעים למספר אלמנטים מרכזיים:

1. שירות צבאי ולאומי – השירות הצבאי הוא המס האזרחי הגבוה ביותר המוטל על כל פרט בישראל. ככזה, קיימת חשיבות ומשקל רב לאופן "תשלום מס" זה. בישראל, לכל אוכלוסייה חוזה חברתי נפרד לגבי השירות הצבאי: הציבור הכללי מחוייב למסלול של שירות מלא; הציבור הדתי לאומי נהנה ממגוון אפשרויות של שירות צבאי הפתוחות בפני כל פרט המעוניין בכך (מכינה קדם-צבאית לשנה/שנתיים, מסלול הסדר, שירות מלא ועוד) בעוד הבנות הדתיות זכאיות לפטור משירות צבאי ולמסלולי שירות לאומי; הציבור החרדי פטור מהשירות הצבאי ומתגייס אם בכלל, בגילאים מאוחרים. גם אז, עומדים בפניו מסלולים צבאיים ולאומיים המקבילים יותר למסלולי תעסוקה ואילו הציבור הערבי פטור משירות צבאי ומופנה למסלולי שירות לאומי בהם הוא לוקח חלק באופן חלקי.

2. החינוך הציבורי – אם הצבא הוא המס האזרחי הגבוה ביותר המוטל על כל אזרח, מערכת החינוך היא התקבול הממשלתי הגבוה ביותר המוענק לכל אזרח. משרד החינוך הוא המשרד האזרחי בעל התקציב הגבוה ביותר בישראל, ומהווה חלק ניכר מנטל המס המוטל על אזרחי ישראל. מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבע מערכות חינוך שונות המעניקות תנאים אחרים ותקצוב אחר לכל אחד מהשבטים. הציבור הכללי צורך את שירותי החינוך הממלכתי, הציבור הדתי לאומי מקבל שירותים ממנהל החמ"ד, הציבור החרדי מקבל שירותים במסגרת החינוך העצמאי בעיקר והציבור הערבי מקבל אף הוא שירותים ממנהל ייחודי. ההבדל אינו סמנטי. כל מערכת נבדלת בתכנית לימודים שונה, היקף תקצוב שונה, סטנדרט אחר לפתיחת מוסדות, מאזן שונה בין חינוך פרטי וציבורי ועוד.

3. דיור ושירותי השלטון המקומי – שוק הדיור בישראל נמצא בתהליכים מואצים של מגזור. בעוד שבעבר חיו חברים מכל ארבעת השבטים בשכונה אחת, המגמה כיום נתהפכה וחלקים ניכרים מהציבור הישראלי מתגוררים באזורים שבטיים-הומוגונים. המשמעות היא, שמדיניות הדיור הממשלתית הופכת להיות יותר ויותר מגזרית (המאמצים הבולטים הם דיור בחברה הערבית, דיור חרדי ודיור ביו"ש/גרעינים לציבור הדתי לאומי). כנגזרת של מבנה שוק הדיור הישראלי, שירותים הניתנים ברמה המקומית (תברואה, רווחה, חינוך ברמה המקומית ועוד) מובנים אף הם ברמה המגזרית.

על שלושת אלו ניתן להוסיף מאפיינים נוספים בהם ניתן לזהות פערים ברמת השירותים הציבוריים בין השבטים השונים: (1) ביטחון פנים – רמת השיטור והיקפי המשאבים המופנים לכל אחד מהשבטים שונה (בולט במיוחד אצל החרדים והערבים); (2) רווחה – גובה ההשקעה ברווחה מחולקת לפי הרשות, וכיוון שהרשויות מגזריות, אף ההשקעה ברווחה מגזרית (3) שירותי בריאות – קופות החולים מתאימות סל שירותים שונה לכל אחת מארבעת האוכלוסיות ומציעות שירותים שונים ברשויות שונות לפי המגזר (4) השכלה גבוהה – כיום יש מוסדות ייחודיים לכל אחד מהשבטים, במיוחד בתחומי הכשרת המורים, המזינים את העמקת הפערים והחומות בין המגזרים באמצעות מערכת החינוך. בנוסף, תקני ההוראה באקדמיה מגיעים לרוב לאוכלוסייה הכללית ולדתיים הלאומיים, ואילו תקני התמרוץ מופנים לחרדים ולערבים (5) תעסוקה – תקציבים העוסקים בתעסוקה מתמקדים בעיקר בחרדים וערבים, אין בישראל היום תקציבים משמעותיים המופנים לאוכלוסיה הכללית בעיקר סביב נושא ההכשרות המקצועיות במובנה הרחבה (ראו למשל הדיון אשר נכח בעבר בישראל בנוגע לתפיסת ה- Flexicurity הדנית)

כיצד מחולקת עוגת התקצוב הישראלים לאור החלוקה המגזרית ?

מעצם טבעה, הוצאה ציבורית תמיד תימצא במחסור. המשאבים הכלכלים הינם מוגבלים והביקושים החברתיים-כלכלים והביטחוניים הם אינסופיים. בהינתן תופעת המחסור, המגזור מאפשר ומעודד תחרות בין המגזרים השונים על ההוצאה הממשלתית. כל מגזר מנסה למקסם את היקף המשאבים אשר הוא זוכה להם על חשבונו של המגזר האחר. ניתוחי חלוקת התקציב המגזרי במערכת החינוך הם הדוגמא הבולטת ביותר לתופעה זו אך מי שיתבונן לעומק יוכל להבחין כי חלק ניכר מכל ההשקעה הציבורית והתכניות הממשלתיות מחולקות לפי מודל שבטי זה, וכי ניתן להצביע באופן די מובהק על מערכות יחסים שונות בין הממשלה לאזרח בהן המשתנה המסביר החזק ביותר הוא שיוכו המגזרי.

מנגנוני התקצוב נמצאים במארג אינטרסים נרחב אל מול הייצוג הפרלמנטרי. ניתן לזהות מגמה הולכת ומואצת של כוחות מגזריים הבאים לידי במבנה המפלגתי (מפלגות מגזריות מובהקות) והתוך-מפלגתי (ייצוג מגזרי בתוך מפלגות הימין, שמאל מרכז). מצב זה מתמרץ את היקפי התקצוב המגזר, כאשר כל חבר כנסת המייצג מגזר מסויים, מעוניין להביא הישגיים לאותו המגזר ובכך מתקיים היזון חוזר של מנגנוני תקצוב ובחירה, אשר לאורך זמן מסלימים את המגמה הקיימת הזו.

בשגרה מארג האינטרסים הבין-מגזרי לא בא לידי ביטוי ישיר והעסקאות נסגרות מעל ומתחת לשולחן באופן השומר על היציבות הממשלתית והחברתית בישראל.

המגזריות בזמן משבר

עיתות משבר ביטחוניות הם חלק משגרת החיים הישראלית. אחת למספר שנים נמצאת ישראל במצב מלחמתי משמעותי והציבור הישראלי הורגל לחלוקת הנטל הביטחוני בין האוכלוסיות השונות. לכאורה, גם במשבר ביטחוני יכלו לעלות קריאות לשינוי החוזה החברתי הצבאי, אך בפועל הציבור הישראלי יודע שמלחמה לחוד וחוזה חברתי לחוד. כל עוד החוזה החברתי הקיים מאפשר התמודדות עם מצבים ביטחוניים מורכבים יציבותו מובטחת. בנוסף, באירועים בטחוניים קיים אמון גבוה יחסית בתהליכי קבלת ההחלטות המאפשרים תקצוב והתייחסות דיפרנציאלית. במהלך מבצע צבאי אין קריאות לסגור את כל מערכת החינוך ברחבי הארץ רק משום שסוגרים את הלימודים ביישובי הדרום עקב ירי טילים. ויותר מכך, כאשר נדרש, הסיוע לישובי עוטף עזה מגיע מהר יחסית ודאי במונחים ממשלתיים, וכך גם הגבלות חברתיות המוטלות על אזורים מסוימים בישראל.

הבעיה מתפרצת במשברים כלכליים-חברתיים אשר ישראל לא הורגלה בהם. משברים מסוג זה אינם פוגעים בכל קבוצות האוכלוסייה בשווה. בכל משבר ישנן אוכלוסיות הנפגעות יותר, ואוכלוסיות הנפגעות פחות. כתוצאה מכך, על מנת להתמודד עם המשבר, יש להגביר את הנטל הכלכלי-חברתי על אוכלוסיה אחת ולהקטין את הנטל על אחרת. שינוע משאבים, טובין ציבוריים ורגולציה נקודתית המופעלים באופן מהיר ויעיל הוא תנאי בסיסי להתמודדות עם משברים. לדוגמא: אם משבר הקורונה תוקף בצורה חזקה יותר את הציבור החרדי בשל תנאי המגורים הצפופים במגזר זה, יש צורך להטיל הגבלות תנועה חמורות יותר במגזר זה ומנגד לספר פתרונות נאותים הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית אשר יממונו ע"י השבטים האחרים.

קבלת החלטות לאומיות המייצרות איזון חדש בין המגזרים השונים בחברה הישראלית איננה אפשרית במסגרת המבנה החברתי הנוכחי בישראל. אל מול איום שכזה, התרבות המוסדית הפוליטית, הכוללת את נבחרי הציבור, משרתי הציבור, והמנגנונים הסטנדרטיים לקבלת החלטות – קורסת לתוך עצמה. מארג האינטרסים המורכב שבא לשרת את המגזרים השונים ביום יום הופך למלחמת כל בכל על משאבים מוגבלים, ואין לאף קבוצה שום אינטרס לוותר או לסגת מדרישותיה.

דוגמה יפה לכך ניתן היה לראות במשוואת ההפגנות אל מול תפילות. במקום לנהל שיח המושתת על נתונים, והסתברויות בנוגע לסיכוני ההדבקה בהפגנות ובתפילות. השיח נבנה כך שרק סגר כללי על כולם ישמש כפתרון למכלול ההתנגדויות, כיוון שכל מגזר רצה שהמגזר השני ישא ב"שוויון בנטל". אם רוצה מגזר אחד להטיל מגבלות על מגזר אחר, יטיל עליו מגבלות תחילה. זהו תהליך במסגרתו ההסתכלות היא מתוך הפוזיציה המגזרית, והרווחה המגזרית מחליפה את הרווחה המצרפית – המהווה את מושג המפתח בכלכלה ציבורית.

כבכל משבר, הלחצים הפנימיים גדלים ככל שעובר הזמן. אפילו במשברים ביטחוניים דוגמת מלחמת לבנון השניה, הציבור הצליח להתגייס לטובת המלחמה בתחילה, ולאחר זמן מה החל לכפור בה וביתרונותיה . ניתן לצפות כי המשך הפתרונות הריכוזיים בדמות סגרים כלליים והתייחסות רוחבית לכלל האוכלוסיה, יפגע בצורה מהותית ביכולתה של ישראל להתמודד עם נזקי המגיפה.

מצב זה מייצר הזדמנות חד-פעמית להתנעת דיון עומק בשאלת מבנה החברה הישראלית בהווה ובעתיד. לאחר שבעים שנה בהם שלטו הסדרי הסטטוס קוו אשר נקבעו ועוצבו במהלך שנותיה הראשונות של המדינה, הגיע הזמן ליצירת אמנה חברתית חדשה. משברים הם הזדמנויות לשינוי, ללא משבר הקורונה ישראל הייתה ממשיכה במגמה המואצת של המגזור החברתי במשך עשרות שנים, עד לכדי חשש ממשי להתפוררות החברה מבפנים. משברים מעין אלו המדגימים את המשמעויות רחבות ההיקף של תופעת המגזור מאפשרות להעלות שאלה זו לקדמת הבמה והדיון הציבורי ומהווה הזדמנות פז להתניע תהליך לשינוי האמנה החברתית הישראלית.

חתימה – כיווני חשיבה לאמנה חברתית חדשה בין השבטים למדינת ישראל

הצגת קווים עקרוניים להתמודדות עם תופעת השבטיות הישראלית, הינה מעבר לגבולות מסמך זה. בחתימה זו, נציג בקצרה את רשימה אפשרית של כיווני חשיבה אשר פיתוחם עשוי לסייע להתמודדות עם תופעת השבטיות הישראלית:

1. הגברת הייצוג והגיוון במוקדי קבלת ההחלטות – אחד מהפערים הבולטים אשר עלו במשבר נוגע לחוסר היכולת של המדינה לדבר ב"חרדית" ו"ערבית". החברה הישראלית בנויה על פי מגזרים אבל השירות הציבורי בנוי רובו ככולו ממשרתי ציבור חילונים ודתיים לאומיים בעיקר (לפירוט ראו כאן), במיוחד במוקדי קבלת ההחלטות במשבר (משרדי אוצר-בריאות-רה"מ). מצב זה מקשה מאוד על היכולת הממשלתית להתאים מענים לחברה החרדית והערבית ולהעביר מסרים לאומיים לציבורים אשר אינם חלק ממדורת השבט בערוצים 12 ו-13. המשך גיוון וייצוג של שבטים שונים במוקדי קבלת ההחלטות הכרחי, ליצירת החלטות מקצועיות יותר המותאמות לאוכלוסיות היעד (מגוון יותר זה מקצועי יותר) ולהקטנת הניכור בין המגזרים החרדי והערבי לממשלה.
2. התנהלות תקציבית מגזרית שקופה – בישראל קיימת היום אנומליה. המערכת הממשלתית פועלת בעל בסיס התפיסה האזרחית, הגורסת כי תקצוב ממשלתי יינתן לכל אזרח באופן שווה ללא קשר לשיוכו המגזרי, אך בפועל, החלוקה של ההוצאה הציבורית הינה מגזרית. פער זה חייב להסגר באמצעות שקיפות ציבורית במנגנוני התקצוב. משרדי הממשלה השונים צריכים לפרסם את חלוקת המשאבים לאור ההשתייכות המגזרית ולהציג בצידם את ההנמקה לפערים השונים בין המגזרים. איננו סוברים כי החלוקה צריכה להיות שיוויונית ברמה המגזרית, אך במידה והחלוקה איננה שיוויונית יש להציג בשקיפות מה הגורמים לכך. העדר ההנמקה רלוונטי במיוחד לתחום החינוך בו הממשלה פועלת כהלכה ומפרסמת את חלוקת התקציב לפי מגזר אך לא ברור מהי הסיבה אשר בגינה הציבור הדתי לאומי מתוקצב ביתר על פני שאר המגזרים והאם יש סיבות סבירות לתקצוב עודף זה.
3. קידום מנגנונים להכרעה בסכסוכים ברמה המקומית ותמרוץ קהילות ורשויות המכילות שבטים החיים זה לצד זה – המצב הנוכחי מתמרץ שבטים לחיות במתחמי דיור נפרדים המגבירים את הניכור בין השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. ישראל צריכה להכיר בכך שבמצב הטבע קבוצות האינטרס המנהיגות את השבטים ישאפו ליצירת "אוטונומיות" אשר יאפשרו להם לשלוט ולשנע את המשאבים הלאומיים המופנים לשבטים (להרחבה ראו למשל כאן). על המדינה לפעול באופן אקטיבי באמצעות מנגנוני תקצוב ותמרוץ כנגד אותה תופעה. מוצע כי המדינה תפעל לעידוד מגורים משותפים בין קהילות הן ברמת השכונה והן ברמת הרשות המקומית באמצעות תקצוב יתר של מתחמים ורשויות בהם חיים נציגים של שני שבטים ויותר. תקצוב זה נועד לפצות על התקצוב העודף אותו היו מקבלים התושבים במידה ואילו היו חיים במתחמים נפרדים. בנוסף מוצע כי המדינה תעניק תקצוב יתר למוסדות חינוך הפועלים להגברת הקישוריות בין השבטים באמצעות העסקת מורים משבטים שונים ומפגשים בין השבטים.
   בכל הנוגע לקהילות מעורבות מומלץ כי המדינה תתמרץ קהילות אלו באמצעות הגדלת הסמכויות להכרעה בסכסוכים מקומיים והגברת היכולות לבצע הסדרים מקומיים המאפשרים התנהלות השונה מתפיסת הסטטוס קוו הלאומית בסוגיות שונות (תכנון ובניה, שירותים ציבוריים, דת ומדינה ועוד). מנגנונים אלו יגבירו את האטרקטיביות של מגורים בקהילות אלו.
4. כינון שפה אזרחית המכירה בשוני ובחשיבות של הביחד – התפיסה הישראלית הממשלתית הדוגלת בשילוב אוכלוסיות היא המשך ישיר של תפיסת כור ההיתוך המניחה כי קיימת ישראליות אליה המגזרים השונים צריכים להשתלב.
5. שפה אזרחית חדשה המחליפה את תפיסת "כור ההיתוך" בדגש על מעבר מתפיסת שילוב לתפיסת שותפות – התפיסה הממשלתית המובילה השקעה תקציבית באוכלוסיות מודרות ומוחלשות היא תפיסה של שילוב. לפי תפיסה זו, על השבטים המודרים (חרדים וערבים), להשתלב בחברה הישראלית כמות שהיא, מתוך הנחה שהאתוס של החברה הישראלית הנוכחית הוא האתוס אליו שבטים אלו צריכים "להתחבר" ולהשתלב. הקושי המרכזי בתפיסה זו נוגע להעדר מוטיבציה של השבטים המודרים להשתלב באתוס הנוכחי, אשר הם אינם חלק ממנו. תפיסה זו משאירה את האחריות על קידומה של החברה הישראלית בידי השבטים המובילים (חילוני ודתי), מונעת הטלת אחריות ישירה על קידומם של השבטים החרדי והערבי על המוסדות הקהילתיים של שבטים אלו ואינה מאפשרת מתן ביטוי לנכסים והערכים הייחודיים של כל קהילה וקהילה ופוטנציאל התרומה שלה לחברה הישראלית.
   אחד מהביטויים של תפיסת השילוב הוא טיפול באוכלוסיות מוחלשות באמצעות המוסדות החברתיים הנוכחיים הסובלים בעצמם מחוסר ייצוג ניהולי. מנגד, תפיסת השותפות מעלה על נס את החשיבות של יצירת שותפויות בין השחקנים המוסדיים הקיימים לבין מוסדות הקהילה האורגניים של השבטים באמצעות הקצאת משאבים ותקציבים קהילתיים אשר ייאלצו את המוסדות להוביל תהליכי קבלת החלטות משותפים עם המנהיגות והמוסדות הקיימים.
6. ניצול הפוטנציאל הגלום בשבט המסורתי – נאום השבטים של ריבלין מתעלם מהשבט השני בגודלו בחברה הישראלית – השבט המסורתי. שבט זה המונה על פי הערכות כ-35{38455299741fea1fba9e35123dd4990c3d0e5b98569199303362df14055a4ae8} מכלל האוכלוסיה היהודית, הוא השני בגודלו רק אחרי השבט החילוני, ואינו זוכה למוסדות ולמנגנוני תקצוב ממשלתיים ייעודיים. השבט המסורתי נמצא כיום על פרשת דרכים. כוחו הפוליטי של שבט זה מתחזק וקיימת התלבטות מתמדת בקרב נציגיו, האם לנצל את התנופה הפוליטית לצורך קידום ענייניו השבטיים וליצירת מוסדות ייעודיים אשר ינתבו אליו משאבים ממשלתיים משמעותיים. הבחירה בנתיב זה תהיה שגיאה קשה עבור החברה הישראלית בכללותה. השבט המסורתי הוא השבט ההיברידי היחיד היום בישראל. ניתן למצוא את חבריו במערכות החינוך הממלכתיות, הממלכתיות דתיות והחרדיות (אל המעיין) כאחד. הוא מהווה הזדמנות ליצירת גשר בין השבטים וניצול מיצובו בחברה הישראלית כגורם מגשר ומפשר יסייע רבות לאיחוי הקרעים בין השבטים. על מנת לעשות זאת יש להכיר בנוכחותו של השבט המסורתי ולהעניק לו את האפשרות לבוא לידי ביטוי במערכות השונות. אפשרות זו גם תעניק לחברי השבטים את ההזדמנות לפגוש חברי שבטים נוספים במסגרות הקיימות ולא להמתין לגילאים שאחרי התיכון לפגישה עם חברי השבטים האחרים.